הטלפון הנייד שלי צלצל מספר פעמים, על הקו הייתה ידידתי הטובה שרה, היא נשמעה בהולה ומודאגת.
"את חייבת לעזור לי" היא התנשפה "הלכתי הבוקר לחתום אבטלה בלשכת התעסוקה כפי שאני עושה בכל יום ראשון בשבועות האחרונים והפעם, נקראתי לשיחה עם מנהלת הלשכה. מסתבר שלשכת התעסוקה במגמה של השתפרות, המנהלת הסבירה שהם חיפשו לי הצעות עבודה כמנהלת פרויקטים, כפי שביקשתי, אך אין בנמצא עד כה. על כן, הם לא רואים בעיה בכך שאגיש את מועמדותי לתפקיד של מזכירת עורך דין.
"אם אין עבודה בתחום שלך את צריכה להיות פתוחה לחלופות, יש לך את כל הכישורים שעורך הדין מחפש במזכירה, אני רואה בהצעת עבודה זו הזדמנות אמתית בשבילך". כך אמרה לי מנהלת הלשכה. התעקשתי והסברתי למנהלת שזה לא התחום שלי, שאני לא רוצה להיות מזכירה כברירת מחדל. בשלב זה היא איבדה את סבלנותה ואמרה לי: "אם לא תיגשי לראיון העבודה שאנחנו מציעים לך - לא נוכל להמשיך ולתת לך את דמי האבטלה, מאחר ונציין שאת מסרבת להצעות העבודה שלשכת התעסוקה מציעה לך."
"אני בהיסטריה לגמרי", בכתה שרה, "היא קבעה לי ראיון בו במקום לשעה 11:00 הבוקר, מה אני עושה ?"
האמת שהייתי מבולבלת, ניסיתי לברר עם שרה איפה הקושי: "את רוצה את עזרתי בהכנה לראיון העבודה?" השעה עשר ורבע ובעוד ארבעים וחמש דקות שרה צריכה להתייצב לראיון, באמת לחוץ.
"כן, אני ממש צריכה שתעזרי לי לא להתקבל לעבודה".
עכשיו אני עוד יותר מבולבלת, שרה חותמת אבטלה כבר למעלה מארבעה חודשים, מצבה הכלכלי דחוק, אני לא זוכרת שהיא סיפרה לי על הצעת עבודה אטרקטיבית באופק, תכף יסתיימו ששת חודשי האבטלה שהיא חותמת. אז באמת למה היא לא מנסה את מזלה בראיון שמוצע לה אפילו למשרה זמנית?
"לא לעבור את ראיון העבודה אצל עורך הדין"? אני שואלת בקול
"כן, אני לא לוקחת כל עבודה שמציעים לי. אני זקוקה לדמי האבטלה כרגע וגם לפסק הזמן הזה, ולכשיסתיימו, אני מקווה להשתלב כפרויקטורית בארגונים, אני ממש לא מתפשרת על עבודה שתשעמם אותי כמזכירת עורך דין, תעזרי לי! אני חייבת לא לעבור את הריאיון הזה!"
אני מרגיעה אותה שאין לה הרבה סיכויים להתקבל לעבודה כמזכירת עורך דין; "את אומנם מוכשרת מאוד, אבל כתיבה והקלדה מהירה זה לא הצד החזק שלך ולעניות דעתי - זו דרישה בסיסית לתפקיד". אני לגמרי בטוחה, וליתר ביטחון מוסיפה שכנראה יבקשו ממנה לנסח מכתב רשמי. אני באמת לא דואגת שתצליח לעבור את הראיון. שרה נרגעת, מודה לי וממהרת לראיון.
שעתיים מאוחר יותר אני מקבלת ממנה שיחת טלפון.
"זה בכלל לא הלך כפי ששיערת" היא אומרת, "התקבלתי לעבודה! מבחינת עורך הדין, הוא מבקש שאחתום אתו הסכם עבודה מחרתיים בתשע בבוקר", היא נשמעת מבודחת ואני כבר לגמרי לא מבינה.
"ספרי" אני דוחקת בה ושרה מספרת: "הגעתי למשרד עורך הדין בשעה 11:00 בדיוק. מצאתי משרד פרטי, ישן למראה וחנוק מריח סיגריות, עורך דין מבוגר קיבל אותי מאחורי מכתבה שראתה ימים טובים יותר. הוא הציע לי כוס מים מהברז והלך לשטוף בעצמו את הכוס, המשרד היה נראה מבולגן, לא מאוורר ודחוס מאוד בקלסרים רבים שתפסו כל שטח עבודה פנוי. עורך הדין סיפר לי שמזכירתו עזבה לפני חודש והוא בקושי מסתדר. הוא אדם מבוגר שעסק בחוזים ובעיקר בנדל"ן ולצערו הרב, עדיין לא יכול לצאת לפנסיה המיוחלת.
"אז מתי את יכולה להתחיל לעבוד?" שאל בנעימות, הוא לא הכחיש כי נואש למזכירה ולכן, הייתה זו שאלתו הראשונה.
"אה".. עניתי לו, "זה סוף חופשת הקיץ ויש לי שני ילדים קטנים עוד בבית, אני מעדיפה להתחיל כשהם יהיו מסודרים בלימודים".
"את מדברת על הראשון בספטמבר? זה עוד שבועיים... אבל חיכיתי כבר כל כך הרבה זמן ואני אדם קשיש שלא דוחק בזמן. אז שיהיה, אחכה לך שבועיים".
אני מרגישה לחוצה ואומרת לו "אתה יודע, זה ייקח כמה ימים נוספים עד שהם יסתדרו בכיתות הלימוד, חשוב לי ללוות אותם ולהיות זמינה עד שיתרגלו למסגרת".
"אני מבין", אומר לי עורך הדין הסבלן "אז עוד כמה ימים נוספים... אבל שלא יהיה יותר, יש כאן המון עבודה".
"מה הן שעות העבודה כאן"? אני מנסה את מזלי מכוון אחר.
"שמונה עד ארבע". הוא אומר, תוך כדי החלקת ידו על זקנו הלבן והקצר.
"שמונה עד ארבע? אוי, זה יהיה לי קשה מאוד. אני מתגוררת במרחק שני אוטובוסים מכאן - עד שאוציא את הילדים לבית הספר לא אצליח להגיע בשמונה ואני מוכרחה כבר להיות בארבע בבית"
"אם כך, אז מתי? באיזו שעה רצית להתחיל?"
שלא אשמע גסת רוח, אני מתחילה להסביר לו שלפני תשע בבוקר לא אוכל להגיע למשרד ושבשעה שלוש אהיה מוכרחה לעזוב. עורך הדין לא מרוצה, אך כנראה כל כך נואש שהוא בולע גם את זה.
"מה לגבי קצב ההקלדה שלך?" אני מספרת לו את האמת - שמעולם לא הייתי מזכירה ושאני מקלידה באיטיות ובקושי רב. הוא מושך את מקלדת המחשב לכווני ומבקש ממני להקליד בפניו. בשלב הזה אני אפילו לא מתאמצת, אני אכן מקלידה באיטיות מעצבנת כך שאין לי את היכולת והכוונה להרשים אותו. כמה שורות והוא מבקש ממני להפסיק.
"אני רואה שלי ולך יש משהו משותף", הוא מחייך "נו טוב, את תקלידי בקצב שלך ואני אהיה סבלני... נקווה שאם הזמן תלכי ותשתפרי".
"מה עם הניסוח שלך?" הוא שואל, "נורא ואיום, לצערי באמת אינני יודעת לנסח כראוי... אני חוששת שלא אוכל לנסח עבורך מכתבים רשמיים" אני משיבה בהתנצלות.
להפתעתי הוא עונה: "אני מבין, זו בהחלט בעיה. אבל נוכל לפתור אותה בכך שאני אכתיב לך בקול את תוכן המכתבים ואת תקלידי באיטיות את מה שאכתיב ונקווה שגם זה ישתפר עם הזמן".
מהרגע הזה אני מתחילה להיות מיואשת..."מה השכר שאתה מציע?"
"זה תלוי, תתחילי בשכר מינימום וכל שלושה חודשים תהיה העלאה הדרגתית במשכורת, כמובן שזה יהיה תלוי גם בך ובהתקדמות שלך, אני חושב שתוך שנה השכר שלך יהיה הוגן לגמרי"
בשלב זה אני כבר לגמרי נדהמת ומבינה שהוא מוכרח להעסיק מזכירה והוא מציע לי עבודה בכל מחיר!
"תראה, אני לא חושבת שאוכל לעבוד פה", אני אומרת כמעט על סף היסטריה.
"מה הבעיה?" הוא שואל
"זה הסיגריות" ובכדי להדגיש לו שאני רצינית אני פוצחת בשרשרת של שיעולים, "אני מאוד רגישה לעישון ולהפסיק לעשן אני כבר לא יכולה לבקש ממך".
"זו אומנם בקשה גדולה מאוד, אבל אני מבין, אני מבין..." הוא משלב את ידיו ומהרהר. "עישון לאדם בגילי זה באמת לא בריא, בכל מקרה אני מבטיח לך שהמשרד יהיה נקי מעישון, אצא לעשן בחוץ".
"אז תגיעי בבקשה בעוד יומיים בתשע ואכין לך הסכם עבודה מסודר כך שתוכלי להיות רגועה שמצאת עבודה". לא הצלחתי למצוא את המילים, אמרתי לו תודה ושלום ומלמלתי משהו על כך שנתראה בעוד יומיים.
"עכשיו תגידי" פנתה אליי "מה אני עושה? ביקשתי ממך שתעזרי לי לא להתקבל לעבודה!".
זהו סיפור אמיתי .
בעוד תכניות תעסוקה רבות וכן משרד הכלכלה והמסחר עוסקים בהצעת פתרונות למובטלים, מעטים חוקרים את הסיבה לכך שרבים מבין דורשי התעסוקה לא מנצלים הזדמנויות תעסוקתיות המוצעות להם מסיבות ומתירוצים רבים ומגוונים.
מחד, תכניות התעסוקה למיניהן יוצאות מתוך נקודת הנחה שכאשר דורש תעסוקה אומר "אני רוצה לעבוד" אז הוא באמת רוצה לעבוד.
אך מאידך, כמו כל דבר, גם כאן צריך לברר עם דורש התעסוקה מה עומד מאחורי משפט כזה:
האם בכל תנאי? באופן מיידי? בכל תחום? מה אתה עושה בשביל לעבוד? אם מצבך כל כך קשה- מדוע אתה בררן?
מאחר ותכניות התעסוקה אינן מקשרות בין הרצון (לכאורה) לעבוד לבין אי ניצול הזדמנויות העבודה של המובטלים, יוצא שאנו תוקפים את בעיית האבטלה בהצעת פתרונות (משרות) שלרוב אינן מותאמות לידע ולתחום העניין של המובטל. הן באות לפתור בעיה אך יוצרות תסכול, הן מעבירות מסר של פאסיביות "אנחנו מציעים אתה לוקח".
גישת 'פתרון הבעיות' לא מתעכבת להתאים בין דורש התעסוקה ליכולות ולמסוגלות התעסוקתית שלו ובעיקר לצרכים שלו ולכן, יוצרת את תופעת העסקה לטווח קצר ובמילים אחרות "בעיית הדלת המסתובבת".
גישת הפתרונות מחפשת פתרונות לכל החסרים - היא מציעה הכשרות וקורסים על מנת להתגבר על פערי הידע, בעוד שהבעיה לא תיפתר כל עוד דורש התעסוקה לא מותאם מבחינת הכישרונות ותנאים סביבתיים, שדרושים לא פחות מידע לצורך עבודה איכותית.
ובכן, למרות שאנחנו בשנת 2016 אנו עדיין נדרשים לשינוי מהותי בתפיסת הסיוע התעסוקתי לאוכלוסיית המובטלים.
יש צורך בשינוי גישת עבודה עם דורשי העבודה, יש צורך לערער על מוסכמות קיימות, יש צורך לחשוב מחוץ לקופסא ולהניח לכלים שלא עשו שינוי משמעותי בנושא התעסוקה בשני העשורים האחרונים, יש צורך שדורש התעסוקה יוכיח את המוטיבציה שלו, ישקיע בעצמו (כן, גם בתשלום) וייפתח אחריות אישית כלפי המצב שלו - הרבה לפני שהמערכת משקיעה בו בפתרונות שעולים סכומים אדירים ומניבים תוצאות נמוכות.
לסיכום, יש לנו בעיית לקיחת אחריות אישית, בעיית התאמה למשרה מוצעת. חוסר בפרואקטיביות, בעיית עמדות ותפיסות עולם מול עולם התעסוקה ויש לנו חסמים אישיים המעכבים תעסוקה.
הדרך לסייע לבעיית האבטלה היא לא בהצעת פתרונות נוספים אלא בעבודה על הגורמים המעכבים את התעסוקה אצל דורש העבודה. משם יגיע המובטל לפתרון המותאם והאפקטיבי לו ויצא לעבודה מתאימה ומפרנסת.
כל כך הרבה משאבים מושקעים בצמצום האבטלה, מה הם הקשיים האמיתיים ומדוע במקרים רבים זה פשוט לא עובד? מה פספסנו?
ידע הוא מרכיב מרכזי בתעסוקה שלך, הוא נרכש ותוכל לצבור אותו, על ידי רכישת השכלה, ובאופן בלתי פורמאלי - מתוך נסיונך המקצועי. איזה ידע אנחנו רוכשים בחיינו? ומה עושים כאשר הידע המקצועי שרכשנו כבר אינו רלוונטי?
